1/4

פסק הלכה בענין מסירה פון מרן שר התורה כ"ק ראב"ד ירושלים שליט"א

אין די יעצטיגע טעג האט הגאון ר' מתתיהו דייטש שליט"א גאב"ד רמת שלמה אנגעפרעגט ביים פוסק הדור כ"ק ראב"ד ירושלים שליט"א איבער די פרישע שאלה וואס מאכט זיך אין די יעצטיגע טעג אויב מעג מען מסר'ן פאר די טאט-ראט איינער וואס פירט זיך קעגן די רעגולאציעס. פאלגענד איז די שאלה: שוכט"ס לרבינו הגדול, גאון ישראל, פוסק הדור, שר התורה, מרן רבי משה שטרנבוך שליט"א הראב"ד דפיעה"ק ת"ו. ביראת הכבוד וחרדת קודש הנני בזה לחלות פני מרן שליט"א להאיר לנו הדרך נלך בה, מה שנשאלתי הרבה לעת הזאת. לצערינו הרב יש מתחכמים ועושים דין לעצמם שאין צורך בתקנות הרופאים, למרות שאין להם דעת הרופאים שמסכמת לדעתם, אשר על כן רבים השואלים אם מותר למסור אותם לשלטונות להענישם על כך, וכמובן שאין מדובר אלא אחרי שהוזהרו באזהרה שאם לא יחזרו בהם ויצייתו להוראות אז מבקשים למוסרם. דער פוסק הדור ענטפערט א לענגערע תשובה. בתוך הדברים שרייבט דער פוסק די פסק הלכה אז איינער וואס איז קראנק מיט די מחלה און דאך דרייט ער זיך צווישן מענטשן דארף מען אים ווארענען אז מ'גייט אים מסר'ן און אויב הערט ער זיך נאך אלץ נישט צו, מעג מען זיכער מסר'ן פאר די באאמטע. אבער דאס איז נאר געזאגט געווארן ביי איינע רוואס איז זיכער אנגעשטעקט מיט די וויירוס, אבער אויף אלע אנדערע רעגולאציעס וואס זענען נאר געמאכט אלס שמירה און הרחקה יתירה עס זאל נישט צו קומען צו א מעגליכע פארשפרייטונג, ווערט אזא איינער נאכנישט פאררעכענט אלס א 'מיזק את הרבים' און דערפאר מעג מען אים בלויז מסר'ן פאר די בית דין פון שטאט און די בעלי הוראה זאלן אליין שוקל זיין אויב מ'זאל אים מסר'ן פאר די רעגירונג צו נישט. דער ראב"ד שטעלט קלאר אז עס איז זיכער אז מ'מוז אויספאלגען אלע רעגולאציעס פון די רעגירונג, אפגעזעהן אויב דאס איז בלויז אלס שמירה און דאס גלייכן. אבער גיין 'מסר'ן' פאר די רעגירונג מעג מען נאר ווען עס גרעניצט זיך מיט מזיק את הרבים, וואס דאס איז די ארבעט פון די גדולי הוראה אוועקצושטעלן ווער עס גייט אריין אין דעם גדר. פאלגענד איז די פילע תשובה להלכה: "קודם שאכתוב לו בפירוט על שאלתו בניד"ד, אקדים תחילה הקדמה קצרה, דנידון זה להתיר למסור את חבירו לשלטונות כדי שיקנסוהו בממונו, הוא נידון חמור מהחמורות שבחמורות ממש, וכמפורש בשו"ע (חו"מ סי' שפ"ח סעי' ט' -י') שהמוסר אין לו חלק לעולם הבא, ועל אחת כמה וכמה כשמוסרו למשטרה על מנת שיקנסוהו דחמיר טפי, שהרי בזה הוא נחשב גם כהולך לערכאות, וזהו עוון פלילי מהחמורות שבחמורות והרי הוא מרים יד בתורת משה. לעומת זאת, מי שמסכן את הרבים חייבים למוסרו לשלטונות לאחר שמתרים בו, ואם אפשר להם מוטב שיזהירוהו תחילה על ידי בי"ד או על ידי הרב דמתא, (שלפעמים בהתראה בעלמא אינו מאמין שבאמת ימסרוהו), ואם בכל זאת הוא מתעקש בדרכו ואינו מקבל את ההתראה, או שאי אפשר להתרות בו, דינו כרודף שחייבים למוסרו לשלטונות כדי שיכפוהו שלא יסכן את רבים, וכל זה ג"כ רק לאחר שמקבלים היתר מרב מובהק שיש בזה סכנה לרבים, דאל"ה נתת תורת כל אחד בידו, וכל אחד ימסור חבירו לשלטונות על ידי החלטתו ושיקול דעתו שהדבר נידון כסכנה. כלל הדבר בזה אינו נקבע ח"ו לפי החלטת ראשי שלטון החופשיים שאין להם השגה בכללי דיני התורה, והגע עצמך, הרי הם לבד משנים את תקנותיהם מזמן לזמן, והיאך יתכן שייקבעו דיני איסור מוסר לפי רגע שינוי החלטתם, ובוודאי אין הדבר תלוי אלא בדעת תורה, ובכל מקרה יש לקבל היתר מרב מובהק אם נחשב בגדר "מזיק את הרבים". הן אמת שתקנות כיוצא באלו נתקבלו בכל העולם כולו, ובוודאי אף אנו שומרים את כלל הרחקות הרופאים בעניינים אלו, אבל משום זה לא נחרוץ דינו של העובר על כל תקנה שהוחלטה על דעתם בלבד כ"מזיק את הרבים", ובפרט שיש מהתקנות שלא נתקנו אלא כשמירה והרחקה יתרה, ויש לדון כל מקרה לגופו". להלכה למעשה נראה, שמי שיש לו סימני המחלה, וכל שכן אם ידוע בבירור שחלה במחלה, ויוצא להסתובב בין אנשים, מצווה להתרות בו מיד, ואם אינו מקבל ההתראה או שאי אפשר להתרות בו, דינו כרודף שחייבים למוסרו לשלטונות כדי למנוע היזק הרבים. אבל בכל שאר התקנות, הכל תלוי לפי העניין, ואין לכל אחד להכריע בזה לפי שיקול דעתו מהו בגדר "סכנה" על פי דין תורה, אלא יש לשאול ולקבל היתר מתלמיד חכם ובעל הוראה מובהק, וחלילה להסתמך בזה על שמועות בעלמא, או על הקשת מקרה למקרה בלא קבלת היתר מפורש מבעל הוראה מובהק. באופן שניכר שיש פירצה בעיר, ורבים אין שומרים על תקנות ההרחקה שנתברר לפי דברי הרופאים שהם מועילים לצמצם את המגיפה, מוטל על רבני העיר לפעול ולטכס עצה היאך לגרום לציבור לשמור היטב על התקנות בלא שום פירצה, ובמקום הצורך יש לבתי הדין להטיל קנסות וכיוצ"ב לאחר התראה כדין תורה, אך לא ירעו ולא ישחיתו לעבור בחטא חמור דמסירה בלא שיקול דעת בכל מקרה לגופו. סוף דבר, דין מוסר אינו תלוי בדין תקנת המדינה, אלא בהכרעת חכמי התורה מהו בגדר רודף, ויש לדון בכל מקרה לגופו, ובעוה"ר רבים מדמים שההחלטה אם נקרא רודף או לא, נעשה תלוי בשיקול הדעת של החופשיים ראשי השלטון כאן רח"ל, וזהו גופא חילול השם שאין כמוהו, וכמו שכתב הגר"א (חו"מ סימן כ"ו) שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני העכו"ם, הרי הוא כופר בקב"ה ובתורה, שנאמר כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים. בעוונתינו הרבים, היום בימות המשיח רבו המסיתים רח"ל, ומצווה לפרסם שאנו שומרים את תקנות ההרחקות בענייני תקנת הבריאות, אבל כשנוגע להקל כמו איסור מסירה אין אנו מתחשבים בהם כלל, אלא בגדולי ההוראה בלבד, ועל פיהם נלך שזהו רצון הבורא ית"ש. ועל הכל ראוי לזכור, שאף שאנו מצווים מן הדין להיזהר באזהרות הרופאים, אסור להסיח דעת שעיקר הישועה תלוי בבורא ית"ש, ורק על ידי ביטחון ותחנונים אליו יתברך יום יום, יגן ויושיע את בניו מצרה. ואני מקצר במקום שיש עוד להאריך, ובאתי רק להעיר, והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית וגו', הנני המצפה לרחמי שמים מרובים, משה שטרנבוך.